דיג'יי

נהגנו ואולי אף נהנינו לחשוב כי המאה העשרים ואחת המציאה את המוסיקה כפי שהיא היום. אבל החדשות הן שאין באמת חדש תחת השמש; בשנות הארבעים חבורה קאמרית של נגנים, בשנות החמישים זמרת ופסנתרן, בשנות הששים והשבעים הייתה זו להקה לבושת חליפות אשר הנהיגה את המוסיקה באירועים, מאוחר יותר בשנות השמונים העליזות קראו לו דיסק ג'וקי, בשנות התשעים תקליטן, ובשנות האלפיים דיג'יי.

כאשר חושבים על זה במבט תרבותי חברתי, מאז ומעולם חגגו אירועים משמחים באמצעות מוזיקה. מבט ביקורתי אותו אני מציעה, מראה כי דיג'יי זהו שם חדש למקצוע ישן. מאז ומעולם בני אנוש רוקדים באירועים משמחים, ותמיד היה שם מישהו עם היד שמנענעת את השרביט, לנצח על המקהלה העליזה.

כיום מקצוע ה-תקליטן (דיג'יי) נחשב למקצוע מבוקש הטומן בחובו הערצה כסף וזוהר.

תחרויות תקליטנים מתנהלות ברחבי העולם בהם מיטב התקליטנים מתחרים על התואר הנכסף. התחום הזה אינו מסתכם בכך – זהו שוק של מיליוני דולרים! מאות אלפי צעירים ברחבי העולם ובעידן העולם השטוח, עידן האינטרנט והאינפורמציה קונים קטעי מוסיקה ברשת, או שומעים להנאתם באחד האתרים המובילים כדוגמת מייספייס, ומעריצים כל פיסת קרקע עליה דורך אותו דיג'יי שהם מעריצים. אצל רבים, הערצת דיג'יי החליפה הערצת שחקנים ודוגמנים. אני טוענת כי הגיע הזמן. החברה המודרנית נוהגת להוריד את הכובע בפני גברים עם כסף ונשים, ולאחרונה חלה הידרדרות בכישרונות – ונראה כאילו אף אחד לא שם לב. שחקנים חוזרים על אותם תפקידים, זוכים בתהילה ועל שום מה? לעומת זאת, יצירת מוסיקה עדכנית ומתחדשת מהווה שינוי מרענן בנוף הצרכני של ימינו. יוצרים מוכשרים רבים משקיעים שעות על שעות ביצירת קטעי מוסיקה חדשים. מיליוני בליינים ברחבי העולם משקיעים ממרצם ומכספם בריקוד של שעות על גבי שעות על רחבות הריקודים התמלאות. לדעתי אין ספורט משחרר ובריא (לבנות מבינכן, כדאי לוותר על העקבים הגבוהים, אחרי הכול חבל על הגב שלכן) המשתווה לריקודים – אותה פעולה משחררת, מלהיבה ומרגשת אינה תופעה חולפת. בני האדם היו זקוקים תמיד למישהו שיעזור להם להוציא את אותן אגרסיות וכעסים. במחשבה כזו, אפשר לראות במקצועו של דיג'יי בתור הכומר של המאה העשרים ואחת – מקום של וידוי הנפש, שחרור לחצים ואיזון מערכות. האדם מופיע כפי שהוא בפני העולם ובפני עצמו. הכל, כמובן, כשהוא נעשה במידה.